בשבוע שעבר באיזה יום התעוררתי בשעה 3 בבוקר מכאבי תופת בצלעות... חום גבוה וצמרמורת חזקה.
בסוף מצאתי את עצמי במיון... דקרו, בדקו, נשלחתי לרנטגן וכאב לי מאוד... היה קשה לנשום, אפילו מאוד עד שנתנו לי מורפין שיכול להרגיע גם פיל...

העבירו אותי להשהייה "רק ללילה" ובסוף אחרי יום שלם שם ובדיקת CT, הודיעו כי אינני הולכת הביתה, ושעלי להתאשפז ע"מ לקבל טיפול מתאים.
וכל מה שרציתי זה ללכת הביתה עם אנטיביוטיקה בתיק...!

כשהגעתי ל"מחלקה" (פנימית ב') בכיסא הגלגלים אנשים סובבו את הראש כדי להסתכל עלי... רופאים, אחיות, מבקרים, כולם...!
לא הבנתי מה הסיבה... נראת כל כך גרועה? יכול להיות, חשבתי לעצמי... אני בכל זאת אחרי יומיים כמעט של גיהנום בחדר המיון.
אבל בדרך לחדרי בסוף המסדרון הבנתי מה הולך..... בכל וכל חדר... חולים קשישים, אבל ממש בני 80!!

למה הביאו אותי לכאן? אולי נפלה טעות?
שאלתי את הרופא אבל לא זוכרת את התשובה בדיוק מרב השפעת המורפין... ענה לי בחיוך גדול משהו כמו: "צעירים לא חולים"... אני זוכרת בדיקה גופנית בלילה הראשון במחלקה ע"י הרופא המחייך, כולל בדיקת שד.... מה הקשר? אבל זה טשטוש בזיכרון... אולי זה לא קרה?

בכל מקרה הבנתי שבמחלקה הזו, אף אחד לא קם מהמיטה.... וכולם עם חיתולים, חוץ ממני!
הרגשתי ממש לא במקום.

בלילה השפעת המורפין חלפה והכאב החזק חזר.... צלצלתי בפעמון וחיכיתי לאחות. לא הגיעה, צלצלתי שוב, לא הגיעה... עברה שעה או יותר. בסוף גררתי את עצמי ואת עמוד האינפוזיה לתחנת האחיות ע"מ לקבל את משכך הכאבים... והאחיות לא היו נחמדות במיוחד.

היה קשה לישון.... היו לי שתי שכנות בחדר... אחת שהפליצה בלי סוף ושנייה דיברה בשינה. התחילה לקרוא בשמי בצורה קצת מפחידה, כמה פעמים עד שעניתי לה, ואז אמרה לי שמישהו דופק בדלת ושאין לו מפתח... באיזה שהוא שלב כבר לא עניתי ונרדמתי.

למחרת העיר אותי איש נחמד מאוד, עם חיוך מאוזן לאוזן: "בואי אני מקלח אותך עכשיו" התנגדתי ואמרתי שאני יכולה להתקלח לבד! "למה? את חלשה מאוד ,בואי אני מקלח אותך" לא תודה עניתי שוב ועזב אותי לנפשי.
התקלחתי... בעצמי ובקושי רב, וחזרתי למיטה.

מאוחר יותר היה ביקור רופאים.... נבדקתי גופנית ע"י כל אחד ואחד מהם כולל ע"י קבוצת סטודנטים מבסוטים!! זה לא מוזר? או שאני מיוחדת מאוד?!

לא הבנתי למה כולם כל כך חייכנים ונחמדים בצורה יוצאת דופן, לא טבעית בכלל. ממתי מקבלים כזה יחס "חם ואוהב" בבית חולים??...

אנטיביוטיקה בוריד.. מורפין, אנטיביוטיקה בוריד.. ועוד מורפין.... וסוף סוף התאוששתי מספיק כדי להשתחרר הביתה.

באותו בוקר התעוררתי מליטופים בפנים.... "ילדונת, היום את ישנה בבית" אמר הרופא החייכן.

צוות הרופאים במלקה כל כך התרגל ל"סוג" חולה מסויים, שהבאתי להם פצצה בראש... ובסוף הם התנהגו כמו חבורה של ליצנים!

עכשיו אני מנסה להבין מה קרה כאן.
הייתי במחלקה גריאטרית בטעות, או שבאמת צעירים לא חולים?

ליידי ניקול ..... קודם כל לא האמנתי שכתבת כזה פוסט ארוך אחרי כל הפוסטים הקצרים שאת בד"כ כותבת ...

דבר שני ... אני מאוד מאמין למה שקרה שם בביה"ח מכיוון שיפה כמוך לא רואים כל יום .... אז כן .. גם רופאים הם גברים וכשהם רואים בחורה כל כך יפה בצורה יוצאת דופן ... הם הופכים להיות גברים מן המניין לכל דבר .... וכן .... גם להם "עומד" ..

דבר שלישי .. ברוך רופא חולים .. צעירים לא כל כך חולים .. אלא רק במקרה של תאונות לא עליינו וכאילה ..

דבר רביעי .. קרעת אותי מצחוק עם התיאור המשעשע שלך ...

דבר חמישי .. חחחחחחחחחחחחחח

ושישי שבת .... רק בריאות .. אמן ואמן..

סיפור מטורף!
תרגישי טוב

רפואה שלמה!

אם את שואלת אותי, הגעת למחלקה הלא נכונה.....

וולק מותק תיהי בריאה

טוב לא בכול יום רואים יפיפיה ברמות שלך

בכלל ובבית חולים בפרט בית חולים זה מקום

די מדכא ולא נעים להיות שם טוב שזה כבר מאחוריך

מאחל לך החלמה מהירה ושתהי בריאה

ותספרי חוויות רק ממקומות

יותר נעימים.

חחחחחח חוויה מהסרטים

מצחיק!