הייתי כבר פה ושם, ראיתי, נגעתי, הרגשתי, ריגשתי, חוויתי ים, עשיתי דברים שהאמינו לי, השערות בתחת של התינוק של הדודה שלכם יסמרו מהם. ביקרתי במחוזות העומק הנצחיים, נגעתי בתלתלי האושר הנשגב, נגעתי אני אומר? אחזתי בהם בשתי כפות ידי. קרעתי לעולם את הצורה עד ללבן של הקליפה. שכה יהיה לי טוב. שלא נתבלבל, הייתי גם במקומות נמוכים, הרבה יותר מים המלח וגם את תהומות הצער יצא לי לפגוש פנים אל פנים בהכרות אישית מוחצת, תרתי משמע. אני נוטה לומר שהסתכלתי כבר לשטן בעיניים והוא משאיר סימן בעינים של אלה שהיישירו בו מבט.

מסקנה אחת יש לי להביא לכם משמה, תובנה מלומדת. סאבמישן עמוק מאד זה חרבאנה לגמרי. רק רע יוצא מזה. בהתחלה זה נראה כאילו זה מלא טוב ורצוף הנאות למכביר וזה באמת ככה. אבל שכה יהיה לי טוב, תשמעו לי, עזבו אתכם מזה. טוטאליות בתחת שלי. איך אמר לי אבא שלי זכרונו לברכה, כל דבר טוב, טוב לו שיהיה במידה. אז למרות שלא יצא לי לשוחח עם אבי על בדסם, אני יכול לומר לכם, שגם סאבמישן צריך להיות במידה. הרבה מדי סאבמישן, הוא רע ומרע. שכה יהיה לי טוב.

מי הוא זה שאחראי שהסאבמישן לא יילך רחוק מדי? המבוגר האחראי כמובן. המאסטר. אבל מנסיוני למדתי, שסאבית בעלת יכולות, יכולה לדחוף סאבמישן לגרון של מאסטר אפילו אם הוא מנוסה ביותר, באלגנטיות מעודנת של רקדנית בלט. כל כך שכך, שהוא מבלי לשים לב, הסאבמישן דחוף לו כל כך עמוק לגרון, שאלוהים ירחם על נשמתנו הצולעת. בתצפיותי המלומדות גיליתי גם מאסטרים, שלוקחים חזק מדי, עמוק מדי, כך שאולי כמעט רק במקרה יוצא דופן זה, לא רק הסאביות אשמות.

סאבמישן עמוק בתחת שלי.
תשמעו למאסטר צ'יטה.

LIKE !!

תודה לך ליידי ניקול היפיפיה

תגובה שכתבתי בפוסט הקודם באלפוני שמתייחסת לשאלות שאיימי העלתה בבלוג שלה ושם.

איימי, כתבת בבלוג שלך: "המים העמוקים הם מאוד מסוכנים. אבל ממש. אני אהיה הראשונה להסכים. אבל אנחנו אוהבים לשחק במים העמוקים הרי, כל הריגוש נמצא שם. אז אם אתה הולך לשחק במים העמוקים, אתה חייב להיות כל הזמן מודע לסכנות".

את יודעת איימי את לגמרי צודקת, שם כל הכיף, אבל לגמרי ממש בכלל. כאילו בשביל מה אנחנו פה, בשביל לשחק באת מתכופפת ואני מספינק אותך. אז ממש לא, לא לשם כך התכנסנו פה מלכתחילה.

אבל, ויש אבל.

במשך שנים עסקתי באיך מביאים לידי ביטוי בדסם בקשר זוגי. שמה, כשבאים ממקום טוב, כשאחראים וקשובים, שני הצדדים, הכל כל כך נפלא, מתרוממים למקומות לא נודעו. יוצאים למסע שהוא הכי יפה בעולם. יש שם רמות של ריגוש, של הנאה, של מיניות, של סימביוזה, של איחוד נשמות מופלא ומעצים של התמסרות מופלאה ומפליאה.
אנחנו הרי מכירים את המקומות העמוקים האלה לעילה ולעילה. ראינו בעינינו מקומות שעומק ההתמסרות היה מדהים ברמות, פשוט נשגב.

אבל יוצא לי כעת להתבונן על יחסים מהכיוון של מה קורה אחרי שהם נגמרו ולפני שהתחילו חדשים. מה קורה לי כשהסאבמישן העצום הזה הלך ממני, מה קורה לסאבית שיצאה מיחסים כאלה. פתאום ברגע שאחרי הסערה, עומדים השמים מלכת, לכל השותפים. נפער בור עצום באדמה שהוא גם צורך, צורך באותו סאבמישן, אבל לא רק. בור עצום בנשמה שקשה מאד למלא אותו.

אשתף אתכם פה, שהנשמה שלי עדיין מדממת, רעבה, מייללת לירח. זה חסך עמוק. יצא לי לראות לא מעט בני זוג שנפרדו מיחסים מאד עמוקים וצפיתי בהם מדממים שנים אחרי.

לדעתי המבחן הקובע של יחסים בדסמים הוא מבחן הזמן. מה קורה כשמסתכלים אחורה על יחסים עמוקים כאלה, ברטרו פרספקטיבה לאחר שהסתיימו, לאחר מספיק זמן.

בואו נניח לרגע בצד יחסים של חוסר אחריות, נניח רק כוונות טובות ומיומנות גדולה ואחריות של שני הצדדים לאורך כל היחסים.

עדיין, וואללה, כשאני מסתכל על זה, נשבר הלב לראות את הריסוק שאחרי.
אז מה, זה לא היה טוב? למה? בואו נתחקר באומץ למה.
אבל, בטח שהיה טוב, היה נפלא. היא נפלא לתפארת. אוח מה שהמים העמוקים האלה עושים לנשמתי, הו מאמה.
אז אם הכל כל כך טוב, אז למה כל כך רע? למה הלב כל כך כואב אחרי כל כך הרבה זמן?

בכל כך הרבה מקרים ראיתי מה קורה אחרי והזדעזעתי. נורא קל לעמוד מהצד בכל מיני מקרים ולהפנות אצבע מאשימה שזה בגלל פלוני או אלמוני וזה כמובן בגלל שהוא עשה ככה וההיא עשתה ככה. להניף אצבע מאשימה ולהגיד שהם דפוקים, חולי נפש. אבל אנחנו לא באמת יודעים מה קרה שם, שהרי אנחנו מסתכלים מהצד. אם כך נותר לנו להסתכל גם על היחסים שהיו לנו ולתחקר אותם.

התחקור שלי הביא אותי למסקנה שזה רע. מבחן הזמן הוכיח לי באותות ובמופתים שזה רע. לא רק אצלי. לא במקרה אחד ולא בעשר. זה כתוב על כל השמים.
אז לגבי השאלה שלך אם אני מוכן לוותר על זה, התשובה שלי היא לא, כי אני לא רוצה לחיות בלי זה. אבל אני מתכוון להוריד את המינון של ההתמסרות פי עשר לפחות.

אני יודע שאני מיתמסר ממש חזק כשיש לי אישה ומלכה שנותנת לי סיפוק ולא היתמסרות ריגעית של התלהבות