-את בכלל לא נשלטת "אמיתית";
משפט זה כבר הוטח בה עשרות פעמים על-ידי כל אותם דומים שניסתה.
-את לא עושה מה שאני אומר לך,
-את מתנגדת אלי,
-את בלתי נסבלת,
-מה את עונה לי בכלל?! סאבית לא אמורה לענות,
וכו'.

מתסכל. רק היא ידעה כמה באמת היא חפצה להישלט, כמה היו הפנטזיות שלה קיצוניות ומוחשיות, וכמה חזק היא גמרה כשהריצה אותן במוחה בלילה, כשידה מתגנבת לעבר כתובתה הקבועה.

היא פשוט לא ידעה להיכנע. משהו אצלה, חזק וראשוני, דרש ממנה לשמור על כבודה, ככה שגם במצבים הכי משפילים והכי מכניעים, יצאה ממנה הילדה הרעה הזאת, שהייתה חייבת להראות להם מאיפה משתינה הסאבית. הם היו מגוחכים בעיניה. היא ראתה את פוטנציאל השליטה שלהם מתרסק לנגד עיניה כל פעם מחדש.

הם ניסו וניסו, אבל אף אחד מהם לא היה יכול לה. כל פעם היא ניסתה לשחק את התפקיד; "כן, אני הכלבה שלך, נעים מאוד, רקסי," הייתה מסננת לעצמה עם חיוך גלוי על פניה, שהיה מייאש את העקשן שבהם.

היא ידעה כמה דברים. היא ידעה שהיא נראית טוב, שגובהה, מידותיה והצבעים שלה יכלו להכניע את כל אלה שניסו לכופף אותה, לו רק חשקה בכך. היא ידעה גם שכל המשחק הזה מגוחך בעיניה ולא מצליח להגשים את מה שמתרוצץ אצלה בראש. היא ידעה שבמשך כל דקה בזמן ה"משחק" היא מסתכלת על הכול מהצד, יודעת מה נעשה לא נכון, מה היה צריך להיעשות, ואיך היא יכולה בשנייה לקום ולשבור את הכלים באמצע – דבר שהרס לה את כל ההנאה כמובן. הגבר הממוצע, ככל שהיה רציני בחזותו או בנחישותו, היה מאבד מזקפתו המנטאלית אחרי מספר דקות איתה, וזה עוד כשהיא ניסתה להיות טובה וללכת איתו למרות כל הבעיות שקלטה.

*

הנה שוב, מפגש עם מישהו חדש. אמנם לא מלא ברעש וצלצולים, אבל אני כבר רואה איך הצעד הבא יהיה שהוא יקבע לי כללים וחוקים, אותם אמלא בגיחוך עצור. בטח ירצה שאקרא לו אדוני או מאסטר ושאגיד שאני כלבה מושתנת. באמת!! כנראה ששוב פשוט אזרום איתו עד שמרוב תסכול הוא יגיד לי לאונן ואני אזייף לו אורגזמה מלאת הכרת תודה. עוד אחד מהמציאות בכלוב שרוצה שנפגש אצלו להיכרות. אני רושמת לעצמי כל מיני הערות והארות לגבי עיצובה ומיקומה של דירתו ועושה ניתוח פסיכולוגי של בעליה.

הנה זה בא:
-תתפשטי ותעמדי מולי.
בחיאאאאת ראבק! אין לי כוח לעוד מציצן מגורה. עכשיו הוא יתחיל לבכות שאני לא משתפת פעולה.
הוא יודע מה עושים למשתפי פעולה בשטחים?!

מה זה ?!
הוא ניגש אלי ומפשיט אותי. בקיצור אם אני לא מצייתת אז הוא עושה במקומי. מי פה שולט בדיוק?!
הבעת ההצטמקות הרגילה לא הופיעה על פניו. מעניין אם הוא פשוט שחקן טוב יותר מהרגיל. הוא גם לוקח את הזמן ומוריד כל פריט לבוש לאט ומסודר על הספה שבחדרו. יודע לקפל, כנראה אמא שלו קפדנית.

עכשיו אני עירומה, מרוצה?! בצעד לא צפוי הוא דוחף אותי קלות על הספה ומניח אותי על ביטני.
מחזיק את ידי מאחורי גבי ואוזק אותם עם משהו שאני לא מזהה. עכשיו אני "עקודה" על הספה שלו.
עוד מעט נשמע איזה הערה שחצנית בסגנון-זה מה שעושים למי שלא מצייתת, או - עכשיו את שלי. זה כאילו שהם מבקשים אישור ממני להיותם שולטים. זה בדיוק הרגע שבו אני יכולה לבקע את ביטחנו השברירי בהלצה מתובלת במבטא של הגשש כמו - אהה, אתה מתחיל בלי להודיע?! או שפשוט כרגיל אוציא את ידי מהקשר העלוב שיצר כדי להראות לו שאין עליי. הוא לא אומר דבר.

אני מ ח ל י ט ה להישאר עקודה, אולי מתוך ייאוש, אולי מתוך זה שנמאס לי להתאכזב ואני נותנת לו סיכוי. אולי אם לא אזוז הקשר שעל פרקי ידי יישאר קשור. אני בוחנת את חוזקו ומגלה שהוא יודע מה הוא עושה, אינני מסוגלת לשחרר את ידי.

כנראה מתוך לחץ אני פולטת לעברו: "אני רואה שהיית בסדנה של טיצ'ר", ומחכה לתגובה הנעלבת.
התגובה מגיעה בצורת גאג טבעת שמוחדר לפתע לפי, ואני קצת מתרשמת לאור אובדן יכולתי לדבר. הוא מאבטח את הצעצוע מאחורי עורפי ומשאיר את הפה הגדול שלי נעול במצב פתוח. אני שונאת את זה, עוד מעט אתחיל לרייר פה וזה ממש לא נראה משהו. ברגע שיזדמן לי אגרום לו להוריד את זה או שאוריד את זה בעצמי.

אני מנסה לחזור לרגליי אבל ברך נשענת על גבי.

קולר מולבש על צווארי ושרשרת הולכה מחוברת לטבעת הכסופה שבחזיתו. הוא עוצר לבחון את יצירתו ואני נעשית פתאום מודעת לעובדה שהוא לא אמר מילה מאז שביקש ממני להתפשט. כנראה שכמו כל גבר טיפוסי, קשה לו לעשות כמה דברים בו זמנית.

עוברות כמה שניות וכלום לא קורה... אולי הוא לא יודע מה לעשות הלאה. הוא בטח מנצל את ההזדמנות להיזכר במשהו שראה או קרא כדי לדעת מה לעשות הלאה, צריך רמז?! אולי שהוא סתם מנצל את המצב ומתענג על המראה שלפניו. מחשבותיי נקטעות כשלפתע משהו לוחץ על אחוריי.

הוא הספיק כנראה לשמן איזה שהוא צעצוע אנאלי והוא חושב שהוא יחדור אליי מאחורה בלי אזהרה או איזו ארוחת נרות רומנטית. חיוך שמנסה לעלות על שפתיי מכאיב לי ונעלם כשהעצם נדחף לתוכי בתנועות מאוד נחושות. הלו!! לאט יא דביל! רואים שמעולם לא קיבלת בתחת בעצמך! איך שהוא יחטוף ממני שטיפה כשאצא מפה. אין לך מושג מה זה SSC בכלל!

הפלאג שהוא החדיר גדול ממה שאי פעם קיבלתי לתוכי. אני יודעת את זה כי משום מה אני לא מצליחה לדחוף אותו החוצה בעצמי. הוא יושב היטב במקומו כאילו כבר העביר לשם רהיטים, התחבר ל-Yes, והערב הוא מזמין חברים לחנוכת בית. כנראה שהפלאג מגיע עם זנב, כי עכשיו אני מרגישה את מגע שערות גסות שבוקעות ממנו על רגליי. בשלב זה הגרוע מכל מתרחש: אני מריירת על עצמי ועל הספה כמו איזו חולת כלבת. ואני מגלה שאחרי המון ניסיונות, לראשונה, אני מריירת גם מעוד מקומות בגוף.

הוא אוחז בשיערי ומקים אותי על רגליי. הוא קומץ את אצבעותיי לאגרוף ועוטף אותם באיזולירבנד. בטח היה בהנדסה קרבית הבחור. האלו!! מה בדיוק אתה משפצ"ר שם?! למה זה טוב!?

יש לי הזדמנות לבחון אותו מידי פעם בזוית העין, ואני מגלה שכנראה לא ממש הקדשתי לו תשומת לב קודם לכן. ברור שהוא נראה טוב אחרת לא הייתי שוקלת לתת לו לגעת בי, אבל עכשיו כשהוא מרוכז במעשיו, מזיע קלות במצחו, אבל עם הבעה אגבית משהו שמתעלמת ממני לחלוטין, אני קולטת שמדובר בגבר ממש נאה. היית עושה לו טובה.

בצעד מפתיע מצידו הוא משחרר את פרקי ידי, עכשיו ההזדמנות להחזיר לעצמי את הכבוד האבוד. הוא מכוון אותי לרדת על ארבע. אני לא נוטה להסכים אבל משום מה הוא קצת יותר חזק ממני, ואני מוצאת את עצמי בתנוחה הרצויה, נשענת על שני האגרופים השחורים והמבריקים שהוא ייצר בשבילי. הוא כנראה הדליק טלוויזיה, כי אני שומעת דיבורים מהקיר שמול הספה אבל לראות אני לא יכולה כי ידו נשלחת אל שערי ללטף אותו ומסתירה לי את הנוף. הוא מתיישב על הספה ומניח את שתי רגליו על גבי.

נראה לך?!?! חצוף! אני מתכוננת לקום ולהראות לו מאיפה אני משתינה עליו, אבל הרצועה שמחוברת לקולר שלצווארי נמתחת ביד מיומנת וזריזה אל מתחת לרגל הספה ואני נאלצת להישאר במקומי ולשאת בעלבון. וואפש וואפש, שתי דקירות של קרופ מורגשות על ישבני בתור אזכור לא מילולי לצפוי לי אם לא אציית.

אוקי. אוקי! אני מודה. בשלב זה אני חרמנית מאוד. 5 נקודות לבחור.

בזכות הקולר המאובטח לספה, אין לי חשק לנסות לקום על רגלי כי זה ישאיר אותי בעמידה כפופה ובטווח הקרופ. הפלאג בישבני לא יצא מעצמו ואין לי אצבעות לשחרר אותו. עובדה זו נכונה גם לגבי הגאג השנוא, שגורם לי לרייר חוטים קטנים של רוק, שנמתחים משדי התלויים להם מעל הרצפה וצונחים לאיטם אל עבר ידי חסרות האצבעות. אז ככה מרגישה כלבה!!

רגליו יורדות לרצפה. היד עוברת לפנים שלי ומחזיקה אותם בחוזקה. היד נעזבת, סוטרת בעוצמה וחוזרת לתפוס את פרצופי לפני שזה מספיק לעוף מטווח התפיסה. שיט !הוא ממשיך ללטף אותי ופורע את שערי בלי משים על פרצופי. ידו מורחת על פני את הרוק שניגר מפי הפעור. השיער נרטב מהרוק ונדבק בצורה לא מחמיאה על פניי, ולמרות שזה בלתי נסבל, זה פתאום מאוד מאוד נסבל בעיני.

היד שלו מלטפת וחוקרת את גופי שעכשיו כבר מתנשם כי משהו מתרחש בו. הוא דולף משני העברים וגם באמצע לא ממש יבש לי. היד שלו מטיילת, חופנת שד, פולשת לחריץ הישבן ומנערת את הפלאג (מניאק), ואחר כך מגיעה אל המקום שבו הכי מגרד לי ומתחילה לבחוש שם. נעים לי, הוא לא יודע מה בדיוק עושה לי טוב. רק אני יודעת איך לעשות לעצמי טוב. הוא עולה ויורד ואני אוהב סיבובים, אבל כרגע זה נפלא. כנראה שהוא מתעייף מזה כי הוא מחזיר את רגליו למקומן הטבעי (הטבעי?!). הייתי חצי הדרך לאיזשהו פורקן מהותי.

כמה זמן נשאר ככה?! אני נעה בחוסר שקט ולא יודעת אם הוא מבין את הרמז. מה כל כך קשה?! אני רוצה לגמור! או שהוא טיפש או שהוא עושה את עצמו, כי הוא פשוט ממשיך לצפות בטלוויזיה. באקט הרואי אני מעבירה משקל מיד אחת לשנייה ושולחת אחת מהן אל מפשעתי הבוערת. הוא בטוח מבחין בשינוי בתנוחה אך אינו מגיב. (חנון!) אני מגיעה אל המפשעה ונזכרת לחרדתי שאין לי אצבעות!

אני מנסה ליצור חיכוך אבל זה פשוט לא עושה את העבודה. אחרי דקה אני מתעייפת מהתנוחה ומורידה את כף ידי (רגלי?) חזרה לרצפה. אני גם חייבת להשתין, דבר שעושה את הגירוי לנעים יותר אך גם לבלתי נסבל. הוא הדרך שלי אל האושר. מתחיל לחלחל לי לראש שהוא רק הוא יכול להגמיר אותי. שרק הוא לכול לתת לי לרוקן את שלפוחיתי. די שישחרר אותי וזהו. לא יודעת מתי ואם באמת בא לי שזה יגמר.

הוא לא אמר כלום!

הוא לא שיחק איתי משחקים!!

אני הכלבה שלו.

שקט...